ה"אני מאמין" של השיטה
יש למצוא לכל תלמיד ולכל תלמידה נוסחה ייחודית לצורך הצלחתם.
בעשורים האחרונים הייתה התקדמות משמעותית בהבנת תהליכי הלמידה של בני האדם. כבר אין מתייחסים לתהליך הלמידה כתהליך פסיבי שבו הלומד קולט מסר. התלמיד אינו נתפס ככלי ריק שאליו המורה יוצק ידע. קיימת הבנה כי התלמידים שונים זה מזה ביכולות, בסגנון הלמידה, במוטיבציה ובעוד היבטים אישיותיים.
התפיסה כי קיימת שונוּת בין תלמידים, הפכה לאתגר בגישה הקונסטרוקטיביסטית. תפקיד המורים היום הוא להתחשב בנקודות הכניסה השונות של תלמידיהם לתהליכי הלמידה ולחפש דרכי הוראה שיביאו לקידומם. יש לכך דרכים רבות. אחת הדרכים היא הוראה בשילוב מיומנויות.
חברת "לומדים להצליח" מתמחה בנושא אסטרטגיות למידה והוראה. עיקר עיסוקנו במציאת דרכים חלופיות שתעזורנה לכל התלמידים להצליח. אנו מאמינים כי הקניית מיומנויות בשילוב עם משאבים פנימיים וחיצוניים הקיימים אצל כל אחד ואחת, יהפכו את הלומדים ללומדים עצמאיים.
ללא שיתוף פעולה אי-אפשר להתקדם בהבנת הנקרא.
הבנת הנקרא נתפסת כתוצאה, ולא כתהליך, ולכן היא הפכה אצל חלק מהתלמידים וההורים לתסביך מתמשך.
התלמידים מתחילים לקרוא טקסט, ומיד אנחנו שומעים את המשפט: "לא הבנתי כלום." הם מתייחסים לתוצאה, אך אינם מנהלים תהליך.
כדי להפוך את הקריאה לתהליך, יש לשנות את המושג "הבנת הנקרא" לדיאלוג עם טקסט. התלמידים צריכים להבין שכדי להבין טקסט, יש לנהל דיאלוג (דו-שיח) עם הכתוב, כאילו היה אדם דובר. הרי אם לא הבנו מה שנאמר לנו, אנו עוצרים את הדובר ושואלים אותו: "למה התכוונת כשאמרת…?", "תסביר את דבריך…", וכדומה.
המונח "דיאלוג" מחייב את הלומדים להתייחס לתהליך, ולכן רצוי להשתמש בו.
במהלך ביצוע הקריאה, אם תלמידים נתקלים בקושי, השאלה צריכה להיות: "היכן נחסמתם בדיאלוג?" או "מה חוסם אתכם בדיאלוג?" או "מה הבנתם בעקבות הדיאלוג?".
שאלות אלו מרגילות את הלומדים להיכנס לתהליך אקטיבי, ולא להישאר פסיביים.
הם הופכים לאחראים לתהליך. מורים השומעים את המשפט "לא הבנתי…" ישאלו: "אילו מיומנויות הפעלת כדי להבין?"
לתהליך ההבנה יש שני שותפים: המורה המקנה מיומנויות והתלמיד או התלמידה המשתמשים בהן.
רוב הכיתה זקוקה להצגת תבנית ברורה ולזמן רב לתרגול.
הכתיבה הפכה היום פרוצה לחלוטין. בעבר הייתה הבחנה בין משלב דָבור למשלב כתוב, ואילו היום בעקבות הכתיבה ב-SMS וב-WhatsApp אבדה ההבחנה. הדיבור הפך כתוב לכל דבר ועניין. באמצעים האלקטרוניים המטרה היא להעביר מסר, ולכן אין הקפדה על ניסוח, על סגנון ועל סימני פיסוק. יתרה מזו, אם כמורים אנו מבקשים ללמד סוגות – סיפור חוויה, סיפור עלילה, פסקה לצורותיה – עלינו להיות מאוד ברורים בהוראה. בסופו של דבר, צריך להציג בפני התלמידים דגמים ברורים מלוּוי מחוון, להעביר אליהם את אחריות הבדיקה וללמד אותם להשביח את כתיבתם.
על-פי ניסיוני, "כתיבה חופשית" אינה מקדמות תלמידים, ובוודאי לא את אלה השייכים לגוש המרכזי בכיתה. התלמידים כיום חסרי סבלנות, אופי החיים מתנהל על-פי "לאן מוביל הַשַַׁלָט". כולם רוצים פתרונות מהירים והצלחות, וההצלחות מניעות ללמידה. אמנם תהליך הגילוי חשוב, אך אל לו להתנהל לאורך זמן. היום קבוצה קטנה מאוד שותפה לתהליך הגילוי, והיא זקוקה לזמן קצר, אבל רוב הכיתה איננה מצליחה בזכות התהליך הזה.
הנעת התלמידים היא היעד המרכזי של המורים, וההצלחה היא אחד האמצעים להגיע ליעד זה. מאחר שהדור הנוכחי מעוניין בהצלחה מהירה, אנחנו, המורים, שאיננו רוצים לוותר על הרמה הנדרשת, עומדים בפני אתגר עצום.
טכניקות שהתאימו לעבר, אינן מתאימות היום. למשל ידועה שיטת הטיוט. היום אנו יודעים שבטיוט השלישי אנו מפסידים את רוב התלמידים.
בנושאים אלה ובדומים להם נעסוק באתר שלנו. נשמח שתצטרפו, תביעו את דעתכם, ותשתפו את האחרים בדרכים שלכם ובהצלחות של התלמידים שלכם.
לא משנים את היעדים, משנים ומתאימים את הדרך.
